קבורה בארון אינה אסורה עפ"י היהדות ואף אינה אסורה על פי ההלכה. האיסור נובע מן המנהג שהשתרש ונועד במקורו ליצור שיווין מלא ואחדות בין הנפטרים. החובה על פי המנהג היא קבורה בתכריכים, אך היא אינה סותרת את הקבורה בארון.

למעשה, כל הקהילות היהודיות בחו"ל קוברות בארון. על מנת לפתור בעיות פרשנות שונות של המשפט "מעפר באת ואל עפר תשוב", מכניסות הקהילות השמרניות יותר שקית עם אדמת ארץ ישראל לתוך הארון, בעוד קהילות אחרות יוצרות חורים בארון על מנת שיבוא הנפטר במגע עם האדמה.

גם בארץ מבוצעות קבורות בארון, כך לדוגמא בעת קבורת חללי צה"ל וכן בקבורת מנהיגי האומה (לדוגמא רה"מ יצחק רבין ז"ל). גם מועצות דתיות אורתודוכסיות באזורים מסוימים קוברות בארון, וכך גם במושבים, בקיבוצים ובחלק מהמושבות והיישובים הקטנים.

גם בתורה אין כל איסור קבורה בארון, ולמעשה קיימים ציטוטים המוכיחים כי מנהג זה רווח גם בתקופת המקרא, כבר מימי בראשית:

" וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים," (בראשית נ', כ"ו)

כאשר נשאל מר יהושע ישי, מנהל חברה קדישא לשעבר בתל אביב, מדוע אין קוברים את הנפטר בארון השיב:

"קבורה בארון גוזלת 20% תוספת מהשטח הר גיל של הקרקע לקבורה . הלכה אוסרת ליצור הבדל בין נפטר לנפטר. מי שידו אינו משגת לא ייקבר בארון, ומי שיש לו אפשרויות ייקבר בארון ? "

מכאן ניתן להבין, כי בין שאר הסיבות להתנגדות לקבורה בארון, אחראית העובדה שארון "יגזול" שטח אדמה רב יותר בקבורה.

להלן דברי הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל בנושא הקבורה בארון ובקרקע:

"מעשה ברבי ורבי אליעזר [בירושלמי כלאים פרק ט הלכה ד

: רבי בר קיריא ורבי אלעזר] שהיו מהלכין בפילי [שער] שחוץ לטבריא. ראו ארון של מת שבא מחו"ל להיקבר בארץ-ישראל. אמר לו רבי לרבי אליעזר: מה הועיל בה שיצתה נשמתו בחו"ל ובא להקבר בארץ-ישראל. אני קורא עליו (ירמיה ב, ז) 'ונחלתי שמתם לתועבה' – בחייכם, 'ותבואו ותטמאו את ארצי' – במיתתכם. אמר לו: כיון שהוא נקבר בארץ-ישראל, הקב"ה מכפר לו, דכתיב (דברים לב, מג): 'וכפר אדמתו עמו'" [ובירושלמי שם: כיון שהן מגיעין לארץ-ישראל, הן נוטלין גוש-עפר ומניחין על ארונן, דכתיב: 'וכפר אדמתו עמו'].

ומכאן המקור לעפר ארץ-ישראל על מתי חוץ-לארץ בחוץ-לארץ, מובא ברמ"א יורה-דעה סימן שסג, א. ועיין בנודע-ביהודה בהקדמה, דברי ידידות מבנו ר' יעקבקא, העתק מצוואת אביו: "ואדמת קודש אשר הכין לו יוזר על גופו".

…..

ומקור הבעיא מפורש ביורה-דעה שם: "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר משום מלין את המת. ואם נתנו בארון וקברו בקרקע, אינו עובר עליו. ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש, אפילו בחו"ל". והדבר מפורש בירושלמי כלאים פרק ט, הלכה ג, שרבנו הקדוש צוה: "ותהא ארוני נקובה בארץ". ופירש הרמב"ן: "שקבורת קרקע מצוה, ולא תימא משום חביבותא דארץ-ישראל, אלא אפילו בחו"ל, שנאמר: 'ואל עפר תשוב'".

והנה כל קברו בארון, אף אם אינו נקוב, בכל זאת קיים מצות קבורה בקרקע מעיקר הדין, כיון שהארון בטל לגבי קרקע, ברם בלא נקבר בארון אלא גופו מונח על גב גופו של מת אחר, לא נתקיימה בו מצות קבורה כל עיקר. כך מסביר שם ה"נר אהרן".

גם בפרשנויות בסוגיות קרובות, ניתן למצוא לנושא הקבורה בארון סימוכין בעקיפין: בשאלה בנושא זמן תחילת האבלות שנשאל כבוד הרב זילברשטיין, מרמת אלחנן, בני ברק, מה הדין לגבי קבורה של ילוד שנפטר ? השיב: "הלכה מיוחדת קיימת ב"נפל" שמותר לקברו יחד עם אמו בקבר אחד , אם מתו בפעם אחת, שאז קוברים את האם בארון ואת הילד בצד ימינה. אכן אם נקברה היא תחילה, או להפך. אסור לפתוח הקבר כדי לקברן ביחד (דרישה שס"ד)."

מו"ק כז – "מאימתי כופין המטות? … משיסתם הגולל".

ר"ת פירש שגולל היינו אבן גדולה שמשימין על הקבר. וכ"פ בב"י.
רש"י פירש שגולל היינו כיסוי ארון של מת. [רמב"ן: ולדבריו כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכיסוי במסמרים על דעת ליתן הארון בכוך או בקבר, מונה משעת סתימה .

מתוך מסכת פסחים פרק ח, דף סב,ב פרק ח הלכה ח גמרא:

לאחר שלשה ימים על דעתיה דרבנן אסור כל אותו היום על דעתיה דרבי אסור עד שלשה ימים. אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ורב חונה תריהון אמרין מודה ר' לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום בלבד ותני כן רבי אומר תדע לך שאין אנינות הלילה תורה שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב. והרי אנינות יום עשו אותה תורה. רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חסדא תיפתר בשנקבר עם דימדומי החמה ולית שמע מינה כלום. ר' אבהו בשם ר' לעזר אין אנינה אלא למת בלבד דכתיב (ישעיהו ג) ואנו ואכלו פתחיה התיב ר' חייה בר אדא והכתיב (ישעיהו יט) ואנו הדיגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה א"ר חיננא כיני מתניתא אין אנינה טמאה אלא למת בלבד. תני יום שמועה כיום קבורה לקרע ולאיבול ולספירת שבעה ולספירת שלשים ולאכול בקדשים הרי הן כליקוטי עצמות. וליקוט עצמות טובל ואוכל בקדשים. ר' יוסי בי ר' בון בשם רב חסדא תיפתר שנקבר משחשיכה וזה וזה טובלין ואוכלין את פסחיהן לערב. וקבורה אוכלת בקדשים א"ר יוסה בי ר' בון תרתיהון בשמיע'. שמע שמת לו מת מאתמול טובל ואוכל בקדשים שמע שנתלקטו לו עצמות מאתמול טובל ואוכל בקדשים. תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוטי עצמות א"ר אחא הדא דאת אמר בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוטי עצמות. א"ר יוסה ואפילו בארון של עץ אין בו משום ליקוטי עצמות איזהו ליקוטי עצמות המעבירן באפיקריסין ממקום למקום. ר' חגיי בשם ר' זעירא ליקט עצמות כשמוען ותני כן ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר. תני אין שמועה לליקוט עצמות אמר רבי חגי.

קדיש הינה תפילה המהללת את בורא עולם. החשיבות העיקרית לאמירת הקדיש הינה דווקא ע"י בן משפחה מדרגה ראשונה. כמו כן ישנה השתתפות פעילה של הקהל באמירת הקדיש. יש מי שאומר את הקדיש בלחש וכולם מצטרפים אליו לאמירות ה"אמן".

בכל מקרה, אמירת תפילות אינה עומדת בסתירה להלכה וליהדות. כמו כן היהדות אינה מתנגדת לתוספות בטקסים ולהקראת קטעים שונים המתאימים לנפטר, ודינם כדין הספד. אם אין לך רב ספציפי תוכל לפנות אלינו ואנו נשמח לעזור ולהתאים לך רב מהמאגר שברשותנו.

שריפה הינו תהליך בו מוכנסת הגופה לתנור מיוחד בו היא נשרפת בחום גבוה, תהליך האורך בין שעה וחצי לשעתיים. התוצאה הסופית הינו אפר, המועבר לכלי לאחסון זמני.

הכלי הזמני ובו האפר מועברים לרשות המשפחה אשר בוחרת מה ברצונה לעשות – האם להעבירו לכד אפר מהודר, לפזרו בטבע, לקבור אותו בבית עלמין או במקום אחר, לאחסנו בקולומבריום או כל אפשרות אחרת.

השריפה אינה מנוגדת ליהדות. פנינו לאחד מאבות בתי הדין הרבניים וקיבלנו תשובה חד משמעית שלא זו בלבד שהדבר אינו נוגד את היהדות, אלא אף שהיה זה הנוהג המקובל בתקופת המלכים. בחו"ל הבחירה בשריפה רווחת ומקובלת (גם בקרב היהודים), ועם השנים אף גדלים שיעורי הבחירה בדרך פרידה זו.

יש לציין כי היהודים האורתודוכסים אינם בוחרים בדרך זו, אולם הרפורמים והקונסרבטיביים אינם מגלים התנגדות לכך.

בתנ"ך ניתן למצוא מספר איזכורים המוכיחים חד משמעית כי בתקופת המקרא היתה השריפה דרך פרידה מקובלת, כפי בניתן לקרוא בציטוטים המובאים להלן

במדינות מתקדמות בעולם (ובמיוחד במדינות הסובלות ממצוקת מחסור בקרקעות), הועברו חוקים שמטרתם לעודד את הבחירה בשריפה כדרך הפרידה. כך לדוגמא בהולנד,ב אנגליה, בארגנטינה ועוד חוקק חוק בתי העלמין הציבוריים, הקובע כי חלקת הקבר מוחכרת לתקופה מוגבלת של מספר שנים, כאשר לאחריהן מוצאות שאריות הנפטר מן הקבר ועוברות תהליך שריפה.

להלן שיעורי השריפה בעולם (מעודכן ל-2008):

מגמת הגידול בכל הארצות נמצאת בעליה מתמדת.

בכל העולם המערבי הולך וגובר השימוש בשריפה בעשורים האחרונים. הסיבות המניעות אנשים לבחור בדרך זו רבות ומגוונות:

• פתיחת אפשרויות מגוונות יותר לקיום טקס הפרידה – פיזור האפר מעל הים/יבשה/מהאויר/במקום אחר משמעותי עבורו, קבורת האפר, אחסנת הכד בבית/בקולומבריום.
• יתרון הניידות – ניתן לקחת את כד האפר בקלות בין מקומות מגורים ואפילו ארצות, במיוחד כיום לאור הניידות הגדולה של האוכלוסיה.
• ניתן להקים אתר קבורה וזכרון פרטי בחצר הבית ואחסנת/טמינת כד האפר בו.
• חסכון בעלויות – אין צורך במצבה ובחלקת קבר
• פילוסופיה אישית / רוחני – לחלק ניכר מן האוכלוסייה (ולא רק לבני דתות זרות) יש רצון לבחור בדרך אסתטית וצנועה, המתאימה לאורח החיים בו בחרו וחיו כל חייהם. כך לדוגמא לסיינטולוגים יש העדפה ברורה לכך, בהתאם למשנתו של רון הברד אשר פיתח את הסיינטולוגיה.
• פילוסופיה של דאגה לאיכות הסביבה – שריפה הינו הפתרון האקולוגי הנאות ביותר, בתהליך נקי שאינו מזהם ואינו גורם לבזבוז קרקע לצרכי קבורה (במיוחד לנוכח מצוקת הקרקע של מדינתנו הקטנה). כמו כן מסייע התהליך למנוע את זיהום מי השתיה שלנו, הנגרם בעת קבורה מעל האקוויפרים ומקורות המים.
• פלורליזם דתי – בנוסף לבני דתות וכתות שאמונתם מבקשת את השריפה, מתאימה אפשרות זו גם לחילונים ואתיאיסטים.
• פשטות ונוחות – האסטטיקה והנוחות לעבוד בתזמון המתאים למשפחה. בחירת המועדים הן לטקס והן לביצוע. ניהול האירוע בסביבת אולם קבלת פנים מפואר וממוזג, המתאים לכל מזג אוויר.

להבדיל מקבורה בה ישנה אפשרות אחת בלבד (הטמנת הגופה באדמה) פותחת השריפה אפשרויות שונות עבור האדם ומשפחתו לקחת חלק פעיל בהמשכיות התהליך. להלן ארבע האפשרויות הבסיסיות (קיימות, כמובן, רבות נוספות) אשר הינן המקובלות ביותר:

• פיזור האפר בטבע במקום הקרוב לליבו של המנוח/ה.
• שמירת כד האפר בבית המשפחה.
• אחסון כד האפר בקולומבריום, בו קיים גם בדרך כלל אולם לקיום טקסי זיכרון.
• הטמנת כד האפר באדמה, בדרך כלל בבית עלמין כולל התקנת מצבה.

עובדה הידועה לכל היא שמדינת ישראל אינה משופעת במשאבי קרקע. אנו משתדלים לשמור על משאב יקר זה ככל יכולתנו, ועדים לתהליך מיצוי השטח שלנו המלווה בעליית מחירי הקרקעות במדינה. לא כולם מודעים לכך, אולם קבורה בקרקע הינה אחד מצרכני הקרקע הגדולים. יתרה לכך, קרקע אשר יועדה לקבורה לא תוכל לשנות יעודה בעתיד לקרקע לתרכי בניה או מגורים, וכך נוצרים איים של בתי עלמין פזורים ברחבי המדינה, אשר מצריכים הטיית כבישים ומציאת פתרונות לא יעילים אחרים רק על מנת לעקוף אותם.

חוות הדעת המשפטיות אותן קיבלנו קובעות באופן חד משמעי שאין כל איסור לשריפה, אלא בדיוק להיפך – ישנם מספר רב של חוקים התומכים ברעיון הלכה למעשה, כגון חוק חופש העיסוק, חוק הקבורה האלטרנטיבי, כבוד האדם וחירותו, חוקי איכות הסביבה ועוד.

ראשית איננו "מתחרים" של אף אחד. אנו חברה המספקת שירותים ומתמחה בהתאמתם ללקוחותינו. יתרה מזאת אנו מספקים שירותים ומנהלים טקסים שחלקם נערך באתרים ובשיתוף עם חברה קדישא.

הלכה למעשה מרוכזים מרבית שירותי הקבורה בישראל בידי כ- 600 חברות קדישא שונות, המאוגדות כעמותות ומנוהלות כמלכ"רים. מתוכן כ- 120 חברות גדולות (השאר הן חברות קדישא בישובים קטנים מאוד, בעיקר מושבים וקיבוצים), ואין הן מתנהגות כגוף אחד.

חשוב לציין כי אין אנו תופסים את חברות הקדישא כמתחרים, אלא כעמיתים שאיתם אנו שואפים ופועלים לשתף פעולה.

כל פעולות עלי שלכת נעשות על פי החוק ללא יוצא מן הכלל. קבורה פרטית, קבורה אזרחית וקבורה לפי דרישות המשפחה ו/או צוואת המנוח/ה הינן חוקיות ומותרות על פי חוק הקבורה והרחבתו הנוגעת לקבורה אזרחית חליפית. המעוניינים בתשובה מורחבת בנושא מוזמנים לפנות אלינו בכל עת.